חוק הפיצויים

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שחוקק בשנת 1975, חולל מהפכה של ממש בהתייחסות לנפגעי תאונות דרכים. חשיבותו המרכזית של החוק הינה בקביעת משטר של אחריות מוחלטת ביחס לנפגעי תאונות דרכים, כך שאין משמעות לשאלה מיהו הגורם שאשם בתאונה, ואף אם הנפגע עצמו גרם לתאונה ברשלנותו - הוא בכל מקרה יהיה זכאי לפיצוי (למעט בהתקיים סייגים מסוימים הקבועים בחוק הנוגעים לסוגיה הביטוחית, וכן במקרה שהתאונה אירעה במתכוון). הודות לעיקרון זה, אין צורך בהוכחת רשלנותו של הגורם התאונה, ולמעשה על נפגע תאונת דרכים המבקש לקבל פיצוי כספי להוכיח שלושה פרמטרים בסיסיים: א. עצם קרות התאונה; ב. נזקי הגוף שנגרמו לו (המתבטאים בשיעור הנכות שנקבע ע"י מומחה רפואי); ג. קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות. המדובר אפוא בחוק סוציאלי שנועד להבטיח כי נפגע תאונת דרכים לא יוותר ללא פיצוי, וזאת בשונה מהמצב ממדינות אחרות, כגון ארה"ב.

יצוין, כי קיימים מקרים בהם חברות הביטוח מכחישות את חבותן, היינו; כופרות בעצם קרות התאונה, בהיותה תאונת דרכים או בקיומו של כיסוי ביטוחי, אולם לעיתים קרובות הדיון בתביעות בגין תאונות דרכים מתנהל אך ורק בשאלת נזקי הגוף של התובע ו/או הקשר בינם לבין התאונה.

בהתאם לחוק, נזקי הגוף של תובע בגין תאונת דרכים נקבעים ע"י מומחה רפואי מטעם בית המשפט, למעט במקרה של תאונת דרכים שהינה תאונת עבודה וביחס אליה נקבעה לתובע נכות ע"י המוסד לביטוח לאומי, אליו נתייחס בהמשך. על תובע המעוניין במינוי מומחה - או מומחים - מטעם בית המשפט, להגיש בקשה למינוי מומחים, בצירוף כל המסמכים הרפואיים העשויים לתמוך בטענתו בדבר הצורך במינוי, תצהיר בריאות שבמסגרתו עליו להצהיר על תאונות קודמות או אשפוזים בעברו וטופס ויתור על סודיות רפואית. המומחים המבוקשים הינם בתחומים הרלבנטיים, שבהם אירעה הפגיעה, ואין הגבלה של מספר המומחים שניתן לבקש את מינויים, אם כי הבקשה צריכה להיות כמובן עניינית ומגובה במסמכים. חברת הביטוח מגישה תגובה לבקשה, במסגרתה היא בדרך כלל מתנגדת למינוי, ובית המשפט מכריע בבקשה בהתאם למסמכים הרפואיים העומדים בפניו. לעיתים נוהגים בתי המשפט למנות מומחה בתחום אחד, וזה מתבקש להתייחס בחוות דעתו לשאלת הצורך במינוי מומחה נוסף. בדרך כלל מוטלת עלות שכר טרחת המומחה על חברת הביטוח, אולם במקרים בהם קיים ספק לעניין הצורך במינוי, או במקרים בהם תאונת הדרכים אירעה במסגרת העבודה (לרבות נסיעה מהעבודה ואליה), נוהגים בתי המשפט, לעיתים, להטיל את עלות שכר הטרחה על התובע.

לאחר שממונה המומחה מטעם בית המשפט, ממציא לו כל צד את המסמכים הרפואיים מטעמו. מטבע הדברים, התובע ממציא את המסמכים המעידים על הפגיעה שנגרמה לו כתוצאה מהתאונה, והנתבעת ממציאה מסמכים המתייחסים לעברו הרפואי של התובע, ככל שקיים כזה, אותם היא אוספת באמצעות טופס הויתור על סודיות רפואית המצורף לכתב התביעה. יצוין כי בהתאם לחוק, הצדדים מנועים להעביר למומחה חוות דעת רפואיות מטעמם, או מסמכים המהווים מעין חוות דעת מבחינה מהותית. בהמשך מזמן המומחה את התובע לבדיקה, ולאחר מכן עורך חוות דעת רפואית ומעביר אותה לידי בית המשפט והצדדים. בשלב זה, בדרך כלל מורים בתי המשפט לצדדים להגיש תחשיבי נזק מטעמם, המתייחסים לפגיעת התובע בתאונה ולהוצאות ולהפסדים שנגרמו ועתידים להיגרם לו כתוצאה ממנה. כאשר עומדים בפניו תחשיבי הנזק מטעם הצדדים, נוהג בית המשפט להציע הצעת פשרה לסיום התיק, אשר הצדדים אינם חייבים, כמובן, להסכים לה. ככל שהתביעה אינה מסתיימת בפשרה, קובע בית המשפט את התיק לשמיעת ראיות, ובהליך זה נחקרים העדים מטעם הצדדים, בהתאם לסוגיות השנויות במחלוקת ביניהם, וכן מומחה בית המשפט, ככל שמי מהצדדים מבקש לחקור אותו.

ביחס לתאונות דרכים שאירעו במסגרת העבודה, לרבות בדרך לעבודה או ממנה, נקבע בחוק מנגנון שונה, הקובע כי במידה שנקבעה לתובע נכות צמיתה (להבדיל מזמנית) ע"י המוסד לביטוח לאומי, כתוצאה מתאונת הדרכים שהינה תאונת עבודה, הרי שקביעה זו מחייבת גם בתביעה האזרחית המוגשת בגין התאונה, כל עוד קביעה זו נעשתה בטרם החלה שמיעת הראיות בתיק. מנגנון זה נועד לייתר את ההליך של מינוי מומחים במקרה בו נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה כבר נקבעה ע"י מומחים רפואיים בתחומים הרלבנטיים. עם זאת, גם כאשר נקבעה לתובע נכות צמיתה ע"י המוסד לביטוח לאומי בעקבות התאונה, רשאי כל אחד מהצדדים להגיש לבית המשפט בקשה להבאת ראיות לסתור קביעה זו, ולמנות מומחה רפואי מטעמו אשר יכריע בשאלת הנכות, כפי שנעשה במקרים של תאונות דרכים שאינן תאונות עבודה.  יצוין, כי רק במקרים חריגים בתי המשפט נעתרים לבקשות כאלה, ועל המבקש לסטות מקביעת המוסד לביטוח לאומי להוכיח כי נפל פגם בקביעת הועדה הרפואית של המוסד או כי לא עמדו בפניה מסמכים רפואיים רלבנטיים אשר היו עשויים להביא לקביעה שונה.

יצוין, כי כמו בתביעה נזיקית שאינה בגין תאונת דרכים, ראשי הנזק שבגינם זכאי התובע לפיצוי (במידה שעלה בידו להוכיח את הנזק הנטען) הינם הפסדי שכר לעבר, הפסדי שכר לעתיד, שמשמעותם למעשה פגיעה בפוטנציאל השתכרותו העתידית, הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, עזרת הזולת וכאב וסבל. ואולם, מבחינת גובה הפיצוי בגין כאב וסבל קיים הבדל משמעותי לעומת תביעה שאינה בגין תאונת דרכים, והוא שלעומת תביעות נזיקיות אחרות, בתביעות בגין תאונות דרכים בית המשפט מוגבל בפסיקת פיצוי בגין ראש נזק זה, בהתאם ל"נוסחה" הקבועה בחוק. נוסחה זו מביאה בחשבון את שיעור הנכות, מספר ימי האשפוז (ככל שהיו) וגילו של התובע, כאשר במקרה שהתובע היה מעל גיל 30 במועד התאונה, קיימת הפחתה מסוימת של סכום הפיצוי. מאחורי הגבלת גובה הפיצוי בראש נזק זה זו עומד הצורך להגביל את גובה הפיצויים הנפסקים בגין תביעות בגין תאונות דרכים, בשים לב לעיקרון "האחריות המוחלטת" האמור, שהודות לו זכאי לפיצוי כל נפגע תאונת דרכים שהוכיח כי נגרם לו נזק גוף כתוצאה מהתאונה. 

במידה שהנפגע נפטר כתוצאה מהתאונה, מוגשת התביעה על-ידי מי שהיו תלויים בו, או ע"י העיזבון והיורשים. במקרה כזה, מתייתר, כמובן, ההליך של מינוי מומחה והדיון מתנהל בשאלת הנזקים הכספיים שנגרם לתלויים, או ליורשים ולעיזבון הבאים בנעליו של המנוח.